בנם של רחל ונתן. נולד ביום א' בתמוז תש"ל (5.7.1970) בבית החולים "צהלון" ביפו. אח לשגית, הבכורה, ולענבר והילה הצעירות ממנו.

אבירם גדל בבת ים. כבר כפעוט עמד על דעתו, כתב אביו: "גם כשניסינו ללמדך מילים, לא תמיד הסכמת להן. אם החלטת שמי שמטילה ביצים שמה ייקרא 'מדרגולת', לא עזר לבן-יהודה או לאקדמיה ללשון. זה היה שמה בביתנו. ואם החלטת שהשם 'מיץ פטל' אינו נותן ביטוי נאות למשקה המתוק האהוב עליך, טבעת בו את השם המתאים ביותר בעולם ... 'הוטן ברוטן'. אין מתאים מזה".

כשהיה בן ארבע וחצי עברה המשפחה לאשדוד. למד בבית הספר היסודי "רעים" והמשיך את לימודיו בחטיבת הביניים בבית הספר מקיף ד'. בהיותו בכיתה ט' עברה המשפחה לזכרון יעקב. נמנה עם בני המחזור הראשון של חטיבת הביניים בקריית חינוך "אורט השומרון" בבנימינה, והמשיך שם את לימודיו התיכוניים במגמת אלקטרוניקה. לאורך שנות לימודיו ניכר כישרונו וטופח בעזרת מוריו המסורים, הוא סיים כמצטיין המחזור.

בעבודת הגמר בכיתה י"ב פיתח תוכנית לחיבור דיגיטלי בין מחשב לטלפון. על הפרויקט שהוגדר "מעניין ומקורי" קיבל ציון מאה. כהכנה לפרויקט שוחח עם אנשי מקצוע מ"תדיראן תקשורת" ו"מוטורולה", חבריו של אביו, והם הופתעו כשתחקר אותם על תקשורת דיגיטלית ועל חיבור בין מחשב לטלפון בזמן שהשוק, והם כמעצביו, עוד היה בעולם אנלוגי. בעבודתו הוכיח שהחיבור בין המחשב לטלפון אפשרי, שנים לפני שהטכנולוגיה הפכה למקובלת.

למחשבה היצירתית של אבירם ולסקרנות האינטלקטואלית שלו הצטרפו הדעתנות, הנחישות והדבקות במשימה על פי צו המצפון, ללא התפשרות על איכות, יושר ואמת. לפיכך לא חשש להביע את דעתו אם חשב שהיא נדרשת. בגילוי לב סיפר אביו כי בנו העיר לו באחת ההזדמנויות על שהוא מקדיש פחות מדי לבית ולטיפול באחיותיו, ומתמסר לקריירה, ואמר לו כי אם לא ימלא את מחויבויותיו יעשה זאת במקומו, ואכן עשה.

אבירם ביצע כל משימה רק לאחר שבחן אותה מכל צדדיה, הפעיל שיקול דעת, קיבל החלטה ואז תכנן לפרטי פרטים את הדרך להגיע ליעד. מעולם לא קיבל דבר כמובן מאליו, אלא חקר אותו בדרכו, והסיק מסקנות באופן עצמאי. כתב אביו בנימה של הומור: "עוד מטרם לידתך, כשהצירים תכפו, ואצנו לבית החולים 'צהלון', אתה החלטת שמוקדם מדי, עוד קריר, ואתה רוצה עוד סיבוב של שעתיים בדה-שבו הצבאית המקפצת בסמטאותיה של יפו העתיקה והוותיקה, וכך היה. אז מה אם לאבא יש דיון חשוב במטכ"ל. שיחכו, לא כל יום מגיע אחד כמוך לעולם".

אבירם היה נער אחראי, עצמאי וחתר לעמוד על רגליו בזכות עצמו. לאחר שלמד טניס כמה שנים החליט בגיל שבע-עשרה להיות מאמן טניס, נרשם בכוחות עצמו למכון וינגייט, עבר את הקורס והוסמך כמאמן. רבים מתלמידיו הצעירים בזכרון יעקב שיבחו אותו גם בבגרותם.

את אהבתו העצומה למוזיקה, ולפריטה בגיטרה אקוסטית, מינף לטובת הכלל כשהפך לפני הגיוס לתקליטן, די-ג'יי מבוקש ומוצלח, שיזם מסיבות ואירועים וארגן אותם בעשר אצבעותיו, לאחר שעוד קודם היה הרוח החיה באירועים בבית ספרו "אורט השומרון". כתב אביו בהקשר זה: "כן, בני, עמדת על רגליך אתה בגיל מאוד צעיר. אצלך לא היה קיים 'מגיע לי'. אותך לא צריך היה לדרבן לקחת אחריות. אצלך אחריות ומחויבות זרמו בדם, בלי גבול וללא כל תנאי".

אבירם אהב מאוד את הארץ ונופיה, מחופי סיני, הדרכים שהובילו לירושלים ועד להרים והנחלים בגליל ובגולן, וכל סיפור מורשת ינק בשקיקה. המשפחה הרבתה לטייל, וכשאביו שהה בחו"ל או במילואים הוא יצא עם אימו ואחיותיו הקטנות לטיולים, והדביק גם אותן באהבת הארץ.

מאחורי החזות הרצינית והמעשית, לפעמים אפילו נוקשה, הסתתרה נפש עדינה ורגישה, שאצרה בתוכה אהבה, חמלה ורוך. רגישות זו הפכה אותו לאדם ערכי ואכפתי, שבמרכז חייו עמדה העזרה לזולת ולנזקקים. ביומנו שמר מסמך הוקרה שקיבל מחבריו לכיתה ח', ובו נכתב: "צל"ש זה הוענק לך אבירם על אכפתיותך כלפי הזולת ועזרתך, על זה שהינך עוזר להנרי העולה החדש אשר הגיע אלינו לפני שבוע. אנו מקווים מאוד שירבו תלמידים כמוך בכיתה. עלה והצלח. מכיתתך ח'6 אשר מעריכה את אכפתיותך". מסמך זה, אומר אביו, מייצג את מוטו חייו – לתת.

לאחר שהפך למאמן טניס מוסמך לא הסתפק בעבודה במקום מגוריו; אחת לשבוע נסע למרכז הארץ, לשכונה ג' ביפו, ואימן שם בהתנדבות נוער מנותק. לא פעם סייע בלימודים לילדים ולבני נוער ממשפחות קשות יום, תמך בהם מבחינה חברתית, והתנדב להפיק למענם מסיבת בר מצווה או אירוע אחר ותפקד באירוע כדי-ג'יי. כל זאת עשה מכספו שהרוויח מאימון טניס, מעבודה כדי-ג'יי ומעוד מלאכות, ולא מכספי הוריו. לפעמים רתם אנשים נוספים כדי שייתנו כתף בארגון המסיבה וישמחו את הנער ואת משפחתו.

רבים ממעשיו למען הזולת נודעו למשפחה רק אחרי נפילתו. אימו פגשה ליד קברו אישה חרדית שאמרה לה, "זכית ללדת בן מופלא", ואז סיפרה שכאשר נודע לאבירם שאחיה הצעיר הגיע למצוות, ולא התאפשר מבחינה כלכלית לחגוג לו את בר המצווה, מייד שכר אולם, ארגן אירוע מכובד למשפחה ולחברים, ומימן זאת מכספו, בצניעות, ולא סיפר לאיש. כל זאת עשה מבלי שהייתה בינו ובין הנער ומשפחתו היכרות מוקדמת.

היה בן ואח מסור מאוד, דאג לאחיותיו וארגן להן אירועים. שמר על קשר קרוב עם כל משפחתו, וכשסבתו וסבו הסיעודיים, תושבי בת ים, הזדקקו לעזרה אחרי אירוע מוחי, חש אליהם כדי לעזור בשעותיהם הקשות. לכל משימה כזאת מצא תמיד זמן בסדר יומו העמוס. דוגמה נוספת: כשנודע לו על קרובת משפחה קשישה שעלתה לא מכבר לארץ ונותרה ערירית ומחוסרת כול, ביקר בביתה בקריות, מיוזמתו, ראה את מצוקתה, ומכספו קנה לה תנורי חימום לבית, שמיכות וביגוד לחורף. מדי פעם נסע לבדוק שלא חסר לה מזון, והיא אפילו לא הכירה אותו קודם.

אבירם אהב מאוד את הכלב המשפחתי, וכשהכלב חלה ליווה אותו ברגישות בימיו האחרונים. כתב אביו: "כמעט עד השכם בבוקר מבוססים בבוץ, חצבנו יחד תחת גשם שוטף קבר לכלבך האהוב, שם על הגבעה, כי שם הוא אהב, ואתה אותו כה אהבת".

חברים רבים היו לאבירם, ותמיד עמד במרכז החבורה. אהב לצאת עם חבריו ולבלות שעות במרכז המושבה, ואף היה חבר בתנועת הנוער מכבי הצעיר. התייחס לחבריו באמפתיה ובנאמנות, ולא הניח לאיש להישאר ללא אוזן קשבת וללא סיוע.

אחרי לימודיו התגייס לחיל הים, התחיל ללמוד בקורס אלקטרוניקה ואחר כך הצטרף לקורס חובלים. אחרי הקורס שירת כקצין אלקטרוניקה.

אהב מאוד את השירות הצבאי. בלט כקצין מקצועי, שמקפיד על כל פרט ופרט, גם בביצוע המשימות, וגם בנוגע לרווחת פקודיו. כתב אביו: "לא רק נאה דרשת, אלא קודם כול קיימת, לא נחת ולא נטשת משמרת עד שהמשימה הושלמה, ועד שווידאת שאחרון פקודיך שתה, אכל ולא חסר לו כלום. לא קל היה להיות פקוד שלך, דרישותיך היו רבות, אך קודם כול מעצמך". פקודיו וחבריו לשירות סיפרו כי תמיד בא לעזרתם. כשהתכוננו למבחן או למעבר שלב, נשאר איתם כדי לעזור להם; כשזיהה שאחד מפקודיו נמצא בקשיים או בלבטים, מיהר לתמוך בו, לכוון ולדחוף לפתרון.

כמו בנעוריו, גם בשירותו הצבאי לא חשש להביע את דעתו המגובשת, והפעם באוזני מפקדיו, ואפילו בנוכחות מפקד החיל. בסיום אחד המבצעים הציף תקלות ולקחים בנוכחות הרמטכ"ל, ולא הסכים להחריש ולהעלים עין.

אבירם היה מועמד לצאת בסוף 1993 למספנות אינגלס במיסיסיפי כחלק מהצוות שהשיט לארץ את ספינת חיל הים החדשה אח"י להב שנבנתה שם. במסגרת מינוי עתידי לתפקיד סגן קצין אלקטרוניקה על ספינה זו קיבל זימן לריאיון ביוני 1994 לקראת תחילת לימודי הנדסת אלקטרוניקה. אך תוכניות אלה לא התממשו. את הידיעה על מותו קיבלו הוריו ואחיותיו כשנסעו לטיול בת מצווה של אחותו בארצות הברית.

סגן אבירם להב נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ' בתמוז תשנ"ג (9.7.1993). בן עשרים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בזכרון יעקב, בחלקה הצבאית. הותיר הורים ושלוש אחיות.

ב"שבעה" סיפרו מפקדיו על אופיו המחושל, ועל האומץ לקום ולומר את דברו כשזיהה משהו לא תקין. חבריו מימי נעוריו, מקורס חובלים ומהשירות הצבאי מרבים בכל מפגש בסיפורים על אודותיו, המייצגים נתינה לזולת. באחד מימי הזיכרון סיפר פקוד שלו כי בזכות ההכוונה והדרבון של אבירם סיים את לימודיו בטכניון.

כתב אביו: "כל כך הרבה דברים אהבת, כל כך הרבה אהבה וחיבה הענקת, ככה לתת בלי חשבון. לתת כי זו הנאה, לא נתינה על תנאי, לא נתינה עם ציפייה לתמורה, אלא נתינה טוטאלית מבפנים של ציווי מצפוני, אתה וערכיך ... לא צריך תודה, גם לא צריך לספר, הכול בצנעה, ורוב הדברים מגיעים אליי טיפין טיפין, עד היום, ללא הפסק, וחבריך הרבים והנאמנים פוקדים אותנו עם הזיכרונות, שנה שנה, כולם!

17 שנה עברו, כ-6,200 יום ולילה, שעה שעה, אתה איתי, ואני נגרר מיום ליום בלי תִכלה ובלי תכלית, ולמרות שאתה לא מש ממני לרגע, אני כה מתגעגע... קצרה היריעה, היריעה לא מספיקה להכיל את כל מה שרציתי לצייר במכחוליי [על אודותיך]. אני לא מצליח אפילו לצייר את מה שמילים לא יכלו להביע. נכון, אני לא מושלם, אך יש לי בן כזה".

אחותו הילה כתבה: "בחלקה הצבאית יש מצבה מלבינה, נטועת פרחים, שעליה כתוב שמו, סגן אבירם בן נתן ורחל. בכל זאת יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בכל זאת אל מלא רחמים, ולולא היה מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא בו ... לא קל לי לומר אבירם, כי איך ככה אדם אומר אבירם בשיחת חולין והמקוננות אינן אורבות מהשיחים, ואיכה אומר אבירם אחי, והנרות טרם כבו? ... בחולצה שחורה, מחזיקה את אימא חזק שלא תיפול, אימא, אל תבכי, אימא, שמונה שנים, ואולי הבן יקיר יחזור, כמו שחלמת אז; יום הזיכרון שלי הוא יום שבו הספינות של אחי מפטרלות בחופי ישראל. הוא אימא שלי נשברת, רק פעמיים בשנה ... תראה, אבירם, וכבר קשה לומר אבירם, להגות אבירם בלי להרעיד. אני אומרת לו, תראה, אני מנגנת, והמוזיקה שלך בפטיפון שלי, וכל הפרפרים מתאספים על המנורה שהייתה שלך, ואתה לא בא, אתה רק זיכרון הולך ומתמעט".

אחותו שגית כתבה: "עבורי הוא תמיד הנסיך הקטן. צעיף מתנפנף ובלורית שובבה, סקרן וחוקר מאין כמוהו, נודד בין כוכבים ושמשות ושומר מכל משמר על שושנה יקרה לליבו: אני מאמינה שהיא אוצרת בתוכה את כל מה שהוא, על היצירתיות והנתינה, ואולי גם אותנו. לפעמים אני מביטה מעלה ונדמה לי שראיתי אותו מחייך, ולפעמים מתוך חלום אנו שוב שניים".

כתבה אחותו ענבר: "אבירם היה אחי הגדול, הגדול מאוד. 9 שנים הפרידו בינינו. היית יותר מאח, היית מודל לחיקוי נערץ. טניס, בואי, מוזיקה בכלל, מחשבים, טיולים, חברים, חברות, מסיבות, תקליטים - כמה תקליטים, חתומים ומסומנים בכתב ידך איזה שירים יהיו חלק מהפלייליסט, הכול בווליום גבוה וכל הזמן, ללא הפסקה. ואני הקטנה והמופנמת, לא הבנתי איך זה אפשרי בכלל. תמיד עם מטרות בכוכבים, כדי שמקסימום תנחת על הירח. תמיד הכי טוב, הכי כובש הכי אהוב.

ואז ביום קיץ, באמצע התמוז, הכול נגמר. בקו אורלנדו - חיפה העולם שלנו נדם. שקט, שקט מחריד, כזה שהופך את הקרביים ומשאיר אותך באפלה. שקט שהתחיל אחרי זעקות השבר, והלוויה.

ואז מתחילים ללכת, כמו תינוק, צעדים קטנים ומדודים כדי לא ליפול. מסמנים יעדים קרובים, נושאים אותך איתנו, כל הזמן. מתחילים לסמן תאריכים ביומן, יום הולדת 23, 24 - אני פתאום יותר גדולה ממך! ואני מתחתנת ואז נולד לי בן, ובת, ואתה נוכח אבל לא באמת שם, והם בכלל לא מכירים אותך! רק פתאום מחזירים זיכרונות בלי כוונה, על טניס, בואי, מוזיקה בכלל, מחשבים, טיולים, חברים, חברות, מסיבות, תקליטים...

יש שאומרים שהזמן ירפא את הפצעים, אבל הזמן הוא רופא אכזרי, הוא מטשטש את הצלקות אך מעמיק את הקמטים. הוא כאילו הופך את הכול לקל יותר, דהוי יותר, רחוק יותר... אבל בעצם, לא, הגעגוע ותחושת ההחמצה רק גדלים, חוסר ההבנה רק מעמיק, וההליכה קדימה מרגישה לפעמים כמו ללכת קשורים לחבל שמושך אחורה לאיזה בסיס,

לאותו יום ארור באמצע התמוז, למפץ האישי והגדול שלנו.

ואתה, בחוסר טקט צץ ומופיע בלי התראה, בחלומות, באמצע טיסה, סתם תוך כדי ישיבה, מוצאת את עצמי פתאום קופאת כי נדמה לי שראיתי אותך. בהופעה בפארק, בטיול לצפון, בשיר חדש שבואי הוציא, ואז ההודעה שנפטר, מסתם שלט שעליו כתוב השם: 'אבירם'. עד היום קשה לי לשמוע את השם שלך – אבירם".

כתב יהב, חברו למחזור ולאח"י קשת: "אבירם היקר, אובדן עצום. אזכור אותך תמיד, משקיען, מקצוען ואכפתי".

אהובתו קראה לבנה בשמו, אבירם.

אבירם מונצח בזכרון יעקב, באנדרטה לחללי המקום ובאתר המועצה. כן הוא מונצח באנדרטה לנופלים מתיכון "אורט השומרון" בבנימינה, וביד לחללי חיל הים ב"גן אלישבע" באשדוד.